מכתב לאישה מתקתקת

היום שלך מתקדם מתקתוק לתקתוק.
את מתקתקת את הארוחות, את הכלים בכיור ואת הכביסות.
מתקתקת בבוקר את הסנדוויצ'ים, אחר הצהריים את ההסעות לחוגים ובערב את המקלחות.
מתקתקת את המשימות שממוגנטות על המקרר, את הבירוקרטיות הבלתי נגמרות ואת הקריירה.
מתקתקת את המשפחה המורחבת, את המשפחה הגרעינית ואת הזוגיות.

כל כך הרבה מעגלי חיים מתוקתקים,
ומדי פעם, בין תיקתוק לתיקתוק,
את שואלת את עצמך איפה את עומדת בתוך כל התקתקת הזאת,
והאם אפשר למצוא גם לך מעגל,
ושיהיה רק שלך בבקשה,
מין מקום שתוכלי להיות בו פחות אחראית ומחויבת ויודעת-כל,
פינה שבה הכתפיים יהיו רק שלך
ולא יחזיקו עליהן את כל העולם וילדיו.

אולי יש בך כמיהה להרשות לעצמך מקום כזה,
כמו שטיפול רגשי יכול להיות.
את רוצה כבר מזמן לתת לעצמך
יותר מאותן שעתיים שבועיות של יוגה או פילאטיס,
שאת לא מוותרת עליהן בשום פנים ואופן;
יותר משיחת הטלפון עם החברה הטובה
שמתנהלת כשהנייד של שתיכן צמוד לאוזן,
כי אתן בדיוק מטגנות את השניצל לילדים,
ואין לכן ידיים מיותרות.

טיפול רגשי הוא מקום  
שבו אפשר להיפרד לזמן מה מכל התפקידים,
ולשים את עצמך במרכז.
תוכלי להשיל לרגע ארוך את עומס האחריות התמידי,
לנשום גדול,
ולהסתכל במבט בהיר על החיים שלך,
על הרצונות ועל התשוקות.

ואולי, אם תרצי, טיפול רגשי הוא דווקא המקום
להביא אליו את כל התפקידים
ולהתחיל לקלף מהמשקולות שרובצות עלייך שכבות מכבידות.
להתחיל למוסס את משקולת האשמה,
אם חלמת להיות אמא אחרת, יותר קרובה ופחות עסוקה בגבולות;
לאוורר את משקולת ההחמצה,
אם פעם דמיינת את עצמך יותר "עושה בגדול";
לרכך את משקולת הבדידות,
אם היא יושבת עלייך בדיוק בלב הזוגיות;
לפרוק את משקולת כאבי הילדוּת,
שאת סימני הדרך שהיא חרצה בך, את מזהה לפעמים בילדייך.

טיפול רגשי בתנועה הוא מקום
להרשות לעצמך לבטא את כל הרבדים שבך.
הרצונות והפחדים,  התשוקות והמעצורים, החלומות והפצעים,
כולם קיימים לא רק בראשך ולא רק במילים,
הם חיים בלב ובבטן וברצפת האגן ובכל שריר ומפרק.
אפשר וכדאי לתת להם ביטוי בכל מי שאת.

כשאת נזכרת לבקש לעצמך מקום כזה,
את ממהרת לוותר,
כי לפני שתפרגני לעצמך טיפול רגשי,
יש כל כך הרבה דברים אחרים שמחכים לטיפול.
הרי לפני שאת מדברת על עצמך,
את צריכה לדבר עם המורה של הילד והמדריכה מהחוג של הילדה,
גם לקבוע תור לממוגרפיה ולקבל הפניה מהרופא לפאפ,
ואח"כ לארגן את מסיבת יום ההולדת של בן הזוג
ואת מסיבת יום הנישואין העגול של ההורים.

הפצעים והחלומות שלך עדיין בפנים, באותו המקום.
גם אם הם קבורים מתחת לאינסוף המטלות ב to do list,
גם אם השנים כבשו את הקרקע מעליהם ולא אפשרו להם להגליד או לנבוט,
הם וודאי כמהים למגע ולעיניים טובות שירשו להם להיות.
ואחרי  ההריונות והלידות, ומתחת לסימני המתיחה ואולי גם לצלקות,
גם הגוף שלך משתוקק לאותן עיניים טובות
שייגעו ויזכירו לו שהוא לא רק אימהי ולא רק זוגי,
שיַראו שהוא הדרך הכי ישירה להרגיש קרובה לעצמך,
הדרך הכי אישית להיות את.

כשתגיעי לטיפול רגשי, למקום שכולו שלך,
ותתחילי להרגיש את המרווחים שהוא יוצר בתוך חייך,
את תראי:
כשאת שקטה יותר, ההתנהגויות של הילדים שלך פחות צועקות,
כשמתפנה מרחב בתוכך, אנשים אחרים נותנים לך יותר space בתוכם,
כשאת לוקחת את הזמן להתמלא בנשימה, ימים שעולים על גדותיהם מציפים אותך פחות.
את תגלי:
פעימות הלב שלך יכולות להישמע מבעד לתקתוקי היומיום.
הן פועמות חזק יותר,
כשהלב שלך נמצא במקום הנכון.




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *