ארץ המותר והאפשר

אימפרוביזציה בתנועה היא ארץ המותר.
מותר להגיד מראש שאנחנו רוצות לנוע בלי להקשיב להנחיות המורה,
מותר לנוע בלי להקשיב להנחיות – בלי להגיד זאת מראש,
ומותר גם לבקש הנחיות ברורות,  ואז להתעלם מהן או לעשות את ההיפך הגמור.
מותר לבקש מוזיקה מסוימת שמניעה אותנו,
מותר לרצות לרקוד ביחד, ומותר להגיד שאני צריכה זמן  לעצמי.
מותר לעשות תנועות חזקות, עגולות, קטועות, מוזרות, רכות, כועסות, עדינות, מתלהבות, חדות…
מותר להרגיש כל מה שעולה,
מותר ומומלץ לבטא את הכול בתנועה.

———————

אימפרוביזציה בתנועה היא ארץ האפשר.
אפשר לרקוד תנועות שמתרחשות כמו מעצמן, באות עמוק מתוכנו בלי שאנחנו חושבות עליהן או מתכננות אותן.
אפשר לרקוד בלי להתבייש מכך שמישהי אחרת מסתכלת עלינו,
אפשר לגלות שכבר שכחנו שפעם התביישנו לרקוד ליד נשים אחרות, ואיזה מוזר לחשוב שפעם הרגשנו כך.
אפשר לגלות דרכים חדשות של משחקיות, תקשורת והנאה.
אפשר לגלות שכשאנחנו רוקדות רגש הוא משתנה,
ואפשר להיות מופתעות לגלות שהכאב בשכמה, שאיתו הגענו לשיעור, פתאום נעלם.
אפשר לגלות שריקוד הוא לא רק בעמידה. ריקוד יכול להיות בשכיבה, ישיבה, עמידת 6. בכל תנוחה ובכל מצב.
אפשר לגלות שריקוד הוא לא מצב פיזי, הוא state of mind.

———————

ה"מותר" וה"אפשר" של  האימפרוביזציה בתנועה מתקיימים בתוך מסגרת שתוחמת, מגדירה ויוצרת מבנה.
המבנה קיים גם כשאנחנו רוקדות עם עצמנו וגם כשאנחנו רוקדות בדואט או בקבוצה:
בתנועה האישית אפשר לנוע בתוך המבנה ומחוצה לו, כלומר להיעזר בהנחיות או להתעלם מהן.
בתנועה המשותפת נזדקק (לפחות בהתחלה) להסכים להיות ביחד במבנה המסוים שהוצע,
זאת כדי ליצור תקשורת זו עם זו (בערך כמו להסכים שכל מי שבחדר תדבר בעברית כדי שנבין זו את זו, כי אם אחת תדבר פורטוגזית, השנייה סוואהילית והשלישית גרמנית, לא נבין אחת את השנייה).
אחרי שהתקשורת התבססה יגיע הרגע הנכון לוותר על המבנה, לתת למה שקורה כאן ועכשיו להוביל, להרחיב את החוקים שממילא הוגדרו בידיעה שיישברו תוך כדי הריקוד.   

———————

המבנה  בדואט באימפרוביזציה בתנועה יכול להיות, למשל:
רוקדת אחת לוקחת השראה מהתנועה של השנייה,
האצבעות המורות של שתי הרוקדות כל הזמן נוגעות זו בזו,
וזו רק ההתחלה. אין סוף לאפשרויות. 

———————

המבנה בעבודת קבוצה באימפרוביזציה בתנועה יכול להיות, למשל:
כל פעם מישהי יוצאת לסולו והאחרות תומכות בה בתנועה,
כולן מפתחות תנועה ביחד, כל אחת בתורה מוסיפה עוד ניואנס לתנועה.
וזו רק ההתחלה. אין סוף לאפשרויות.

———————

כשאנחנו דוברות שפה היטב, אנחנו לא צריכות לזכור מתי להשתמש בגוף ראשון או בשם פועל וגם לא מתבלבלות בין זמן הווה וזמן עבר. המילים יוצאות מגרוננו בשטף ובטבעיות.
כך גם באימפרוביזציה בתנועה:  ככל שאנחנו מנוסות יותר, החוקים נהיים מיותרים, כי התחביר כבר שגור עלינו ומוכר. אנחנו יוצרות יחד את הריקוד, גם בלי שנצטרך להגדיר כל פעם מחדש את המבנה.

———————-

אימפרוביזציה בתנועה היא ארץ המותר והאפשר והיא יבשת של חופש.
החופש בעבודת הקבוצה נמצא גם מחוץ להנחיות (מותר להגיד שאני לא רוצה להצטרף לעבודת הקבוצה אלא להמשיך בתנועה האישית) וגם בתוך ההנחיות: אני מתאימה את עצמי למבנה הקבוצתי, מסכימה לדבר את הז'רגון של הריקוד הנוכחי, שנבנה מתוך הרגע, ובתוך התנועה המשותפת אני קשובה לעצמי. ואז, אם רק ארצה, יגיע הרגע להנכיח את עצמי, על הייחודיות שבי, בתוך התנועתיות הקבוצתית. כך, באימפרוביזציה בתנועה אפשר לגלות ש"חופשי זה לא רק לגמרי לבד", שהחופש להיות מי שאני יכול להתגלות במיטבו גם בַּיחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *